ארטבוקס בע"מ ואח' נ' עירית תל-אביב-יפו

החלטה

בפני בקשה של הנתבעת (להלן: "המבקשת") לסילוק על הסף של התביעה שהגישו נגדה התובעים (להלן: "המשיבים") מטעמים של היעדר יריבות ועילה, התיישנות, היעדר סמכות עניינית, חוסר תום לב ומניעות.

1.לוועדת המשנה לתכנון ובניה תל-אביב-יפו הוגשו בקשות להיתרי בניה עבור שלושה פרויקטים שונים (ברחוב דיזנגוף 160, ברחוב בן יהודה 6, וברחוב דיזנגוף 231).

2.כדי לקבל התרי בנייה, נדרשו מבקשי ההיתר, לעמוד במספר תנאים תכנוניים וביניהם, הסדרת מקומות חניה בנכס. ועדת המשנה לתכנון ובניה אישרה את הבקשות להיתר, בכפוף למספר תנאים, ביניהם, השתתפות בתשלום לקרן חניה.

אשר לבנייה ברחוב דיזנגוף 160, שילמו מבקשי ההיתר תשלום לקרן החניה ביום 2.12.01. באשר לבנייה ברחוב בן יהודה 6 , שילמו ביום 4.9.02, ובאשר לבנייה ברחוב דיזנגוף 231, שילמו ביום 9.9.04.

3.ביום 11.12.11 הגישו המשיבים את התביעה שבכותרת, בה הם מבקשים השבה של מלוא הסכומים ששולמו לקרן החניה, בסך 2,345,092 ש"ח.

4.המשיבים טוענים בכתב התביעה כי לא הייתה להם ברירה, אלא לשלם את התשלומים לקרן חניה שכן התשלום היה תנאי מוקדם לקבלת היתר בנייה. לטענתם התשלום נעשה תחת כפייה או אילוץ, וכך גם חתימתם על כתבי ויתור.

5.כן טוענים המשיבים בכתב התביעה, כי היו מתנחמים לו נעשה שימוש בכספים שנגבו מהם למטרות שלהם נועדו, כלומר הקמת חניונים ציבוריים המשרתים, בין השאר, את דיירי הפרויקטים נשוא היתרי הבנייה, שבגינם השתלמו הסכומים נשוא התובענה לקרן חנייה.

6.לטענתם, המקור הנורמטיבי המסמיך את הנתבעת לגבות כספים לקרן חניה הוא סעיף 2(ב) לתוספת להוראות תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג – 1983 (להלן: "תקנות החניה") כנוסחן דהיום הקובע:

"(ב) על אף האמור בסעיף קטן (א) רשאית ועדה מקומית לפטור מן החובה להתקין מקומות חניה לפי התקן, כולם או מקצתם, משיקולים שבתכנון, סביבה או תחבורה ולחייב מבקש היתר בניה להשתת, בהתקנתם של אותם מקומות חניה בחניון ציבורי שמחוץ לנכס נושא ההיתר, שלמימונו הוקמה הקרן, ובלבד שהחניון מוקם בתוך עשר שנים ממועד מתן ההיתר ושהמרחק בין הנכס לבין החניון הציבורי, לא יעלה על 350 מטרים במרחק אווירי".

7.המשיבים טוענים כי התקנות תוקנו באופן רטרואקטיבי בשנת 2004, באופן שניתק את הזיקה בין התשלום לקרן חניה ומתן תמורה בדרך של מקומות חניה שישרתו באופן ישיר את הנכס בגינו בוצע התשלום לקרן חניה. לטענתם, התיקון בוצע תוך חריגה מסמכות, הטיל על הציבור מס לא חוקי ו/או הוחל רטרואקטיבית, שלא כדין, לפיכך בטל, או בר ביטול בשל אי חוקיות.

8.המשיבים טוענים כי בעניינם לא התקיים אף אחד מהתנאים הנדרשים להכשרת החיוב בקרן חניה לפי הנוסח המקורי של תקנות החניה. לפיכך, נעשה החיוב שלא כדין, ועל המבקשת להשיב להם את הכספים ששולמו.

9.לחילופין, טוענים המשיבים בכתב התביעה, החיוב לא עומד גם בתנאים שנקבעו בנוסח הנוכחי של תקנות החניה.

10.ביום 16.4.01 פורסמה למתן תוקף תכנית מתאר ח' (להלן: "תכנית ח'"), בה קבעה המבקשת, לטענת המשיבים, הוראות המאיינות את המגבלות שהוטלו עליה במסגרת תקנות החניה ביחס לגבייה ושימוש בכספי קרן חניה, וזאת בניגוד לדין ובהיעדר סמכות לעשות כן. לטענתם, המשיבה מוסמכת, על פי תקנות החניה, לקבוע תקן חניה שונה, אך לא לנתק אתת הזיקה שבין התשלום לקרן חניה והחיוב לספק תמורתו מקוות חניה למשלם, זיקה שממילא נחלשה משמעותית עת תוקנו תקנות החניה בשנת 2004 רטרואקטיבית. תכנית ח', ניתקה את הזיקה, ובכך הפכה המבקשת את התשלום מדמי השתתפות מותרים, למס אסור. לטענתם, המבקשת אינה מוסמכת לגבות כספים כלשהם מהציבור בהתאם להוראות תכנית ח' שהוראותיה לגביית התשלום ניתנו בהיעדר הסמכה.

11.המשיבים טוענים כי מששולמו הכספים והמבקשת לא עשתה בהם שימוש בהתאם להוראות המחייבות אותה לפי תקנות החניה, עליה להשיב למשיבים את הכספים או לחילופין לספק להם מידע לגבי החניון שהוקם בהתאם להוראות תקנות החניה לאחר דצמבר 2004 והמספק פתרון חניה לבאי הפרויקטים. אולם, המשיבה מודה כי הכספים אינם משמשים לצורך התקנת פתרונות חניה ספציפיים שישרתו את הפרויקטים אלא כמקור תקציבי לצורך הקמת חניונים ציבוריים ברחבי העיר. לטענתם, הכספים שנגבו מהם הינם "תשלומי חובה" מסוג דמי השתתפות (או לכל היותר אגרה או היטל), זאת משום שתכליתם השתתפות בעלות הקמת מקומות חניה לתכלית מסוימת. השארתם בידי המשיבה לאחר שנגבו בכפייה, כאשר המשיבה לא עשתה בהם שימוש התואם את תכלית הגבייה, תהפוך אותם למס במסווה של דמי השתתפות.

12.המשיבים טוענים כי, למיטב ידיעתם, הכספים שנגבו מהם לא שימשו להקמת מקומות חנייה חדשים ורלוונטיים לפרויקטים, כי הכספים לא הופקדו בקרן ייעודית לפרויקטים וכי המשיבה גובה כספים לקרן החניה בהיקף העולה על צרכיה בהתקנת מקומות חניה ולכן מתעשרת על חשבון הציבור.

13.בכתב ההגנה, טוענת המבקשת, כי במסגרת הבקשות להיתר ועל מנת לקבל את היתר הבנייה נדרשו מבקשי ההיתר לעמוד במספר תנאים תכנוניים וביניהם הסדרת מקומות חנייה בנכס. כדי לקבל היתר, יש צורך עמוד בתנאים שנקבעו על ידי מוסד התכנון. מבקש היתר שאינו עומד בתנאים שנקבעו לו, לא יקבל היתר בנייה. אחד התנאים הוא הסדרת מקומות חנייה. המשיבים יכלו להסדיר מקומות חנייה בנכס, או כחלופה, יכלו להגיש בקשה לפטור מהתקנת מקומות חנייה, אך הם בחרו לשלם לקרן חניה ולחתום על כתב ויתור תביעות בגין תשלום זה. המשיבים לא היו יכולים לקבל היתר בנייה בלי שעמדו בכל התנאים הקבועים בהיתר, וביניהם, התשלומים הנדרשים. החיוב בתשלום לקרן חניה הוא חלופה שבאה להחליף את חובת המשיבים להקים מקום חניה בפועל בנכס או לחלופין הצורך להגיש בקשה לוועדה המחוזית לפטור מתקן חנייה. המשיבים לא נקטו באף אחד משתי דרכים אלה ובחרו לשלם את התשלום לקרן חניה.

14.הסמכות החוקית מכוחה דורשת הוועדה המקומית ממבקשי היתר הסדרת מקומות חנייה בנכסף ולחילופין, השתתפות בתשלום לקרן חניה, הוא תקנות התכנון והבנייה (התקנת מקומות חניה) תשמ"ג – 1983 וכן תכנית ח'. החתימה על כתב ההתחייבות אינה המקור הנורמטיבי לחיוב בתשלום לקרן חניה אלא כל מטרתו ליידע את מבקשי ההיתר בדבר מהות החיוב בתשלום לקרן חניה ולהבטיח כי לא יקבלו את ההיתר לידיהם ולאחר מכן יתבעו את העירייה להשבת הסכום ששילמו.

15.המבקשת טוענת כי המקור הנורמטיבי, מכוחו גבתה את התשלום לקרן חניה בגין הבקשות להיתר נשוא התביעה הן תכנית ח', ולא תקנות החניה, ולכן טענות המשיבים לאי קיום דרישות שונות הנקובות בתקנות החניה, אינן רלבנטיות.

16.תחולת התיקון שפורסם ביום 17.6.04 היא רטרואקטיבית, החל ממועד תחילתן של התקנות העיקריות (1985). התיקון החליף את סעיף 2(ב) לתוספת לתקנות החנייה המקוריות.